לעומת משפחות אחרות, ליל הסדר מעולם לא היה האירוע הכי חשוב בשנה.
לפעמים היינו בסדר עצום בקיבוץ שהורכב מהמון שירים והצגות ואמא ששרה במקהלה.
ולפעמים היינו במושב במטרה לאכול כמה שיותר מהר. את הדלת פתחנו לאליהו הנביא, הוא לא הגיע אבל מחוץ לדלתה חתולה שמיל המליטה כמה גורים, אחת מהן זכתה בקלות לשם חרוסת....
 |
בואו נקרא לו מרור, כי הוא סירב לשחק איתי.
חתול שגר בתוך Parc De Bagatelle |
|
אוי חרוסת של אמא.... אתמול נשלח מייל דחוף לאחי ובו הוא נדרש להשיג את מתכון החרוסת מאמא.
הרי כמו כל משפחה, האוכל הוא זה שמאחד את כולנו. הגפילטע של סבתא, שמבשלת אותם שונה וטעים, החרוסת של אמא, הקניידלך של צילה (ולא בגרסאה הפחות משמינה, חס ושלום). שלא נדבר על עוגות ועוגיות הפסח.
בתיכון הצטרפתי לסדר של נריה, וגליתי שהגדה זה דבר ארוך ושלכל עדה\ דוד יש מנהג אחר לגמרי.
 |
לטווס הזה יש מנהגי חיזור מוזרים, הוא משמש כתצוגת קבע מרשימה בפתח הפארק.
ומציג את זנבו לכל מי שעומד עם מצלמה. שימו לב לחתולה שמתגנבת מאחור |
פה, מיותר לציין, לא רצתי לבית חב"ד הקרוב אלא מחר נלך להצטרף לקהילה הרפורמית, מבטיחה לעדכן...
כן קניתי קמח מצה של אביב (!) בהון קטן. וכמו בארץ, האישה מאחורי רצתה לוודא עם העוגיות אכן כשרות לפסח. ממנה למדתי שעשקו אותי בלפחות שני יורו שלמים על קמח המצה. כל השיחה התנהלה בצרפתית, אני ממש טובה בלהבין כמה מילים ולעשות הבעות פנים של הזדהות. מעולם לא הרגשתי יותר יהודייה במאה המטר של הסופר. אולי במשלחת של פולין, אבל זה אחרת לגמרי. מיותר לציין שהקניות נעשו בשבת....
מה לעשות, בלי קניידלך אני לא מוכנה לקבל את פסח. אם אליהו רוצה, יש לנו יין אדום צרפתי למהדרין.
בינתיים אני מתרגשת מכל עץ מלבלב, נרקיס בצבע שונה וברווזים, הגיעו זן חדש לאגם שלנו.
הכי הכי, השמש באה לבקר והיא אפילו מחממת מדי פעם.
ועוד מנדידת האביב, ישראלים שנודדים ארצה ומשאירים לי חתול לשחק איתו.
חג אביב מלא בשמש, שמחה, התאגדויות עובדים ויציאה לחרות!
