בדרך הביתה

אני טסה לפריז. לבד, הביתה.

כן, הביתה. לחדר שלי וליובל.. אבל זה בית? בעיר קרה וזרה? בכל הביקור בישראל חשבתי על הגדרותיי לבית. זה חדר משלי, בעיקרון.בעיקר כי נדדתי בין בתים של חברים אהובים.

וירגנ'יה טענה שאני צריכה חדר משלי ומלגת קיום. ככה אשה יכולה לכתוב בשקט. חדר משלי? אולי נסתפק בחלק משולחן העבודה עבורי. ואני מסויפה-ספריה משלה וחתול.

למוכרת הספרים במגדלור, אמרתי שקשה לי לקנות ספרים כי אין לי ספרייה בבית. יש לי ספר אחד בפריז וכל השאר בארגזים. את הקינדל קשה להציג על מדף.

ויש בתים שאני לא אורחת בהם, אצל אמא ואצל חברות ברמת גן ובחיפה. אבל זה לא בית אמיתי. חסר לי המקום שלי וסדר היום שלי.

אבל 21 מטר מרובע, לא עונים על הגדרה של חדר משלי עם ספרייה ומקום קבוע למחשב. אז אולי כדאי לשכלל את ההגדרה- בית הוא מקום שאני חולקת מבחירה. מסתבר שכמו ההגדרה העצמית שלי, גם הגדרת הבית כוללת את יובל. כנראה שככה זה בית, הוא המבצר שלי עם אהובי.

התחושה הזו מתחדדת במגורים בחו"ל, בעיקר עם הבדידות בהתחלה שהכול זר ומנוכר וטרם מצאתי חברים.  במובן הרחב, שנחתתי חזרה בנתב"ג הרגשתי שחזרתי הביתה, כי השלטים נכתבו בעברית. אבל זה בית רחב מדי ולא בטוח שאי פעם ארגיש ככה בחו"ל. 

אני חושבת שבמהלך כל הביקור חסר לי החדר משלי, המקום הקבוע שאני משתלבת בו בנוחות ובקלות. החדר הפצפון במעונות נהפך מהר מאוד לבית, ברגע שהכבשה והדרקון נתלו. נקנו חפצים הכרחיים כמו ראוטר ומחבת. ופעם בחודש אני משלמת עליו שכר דירה.

בית לי קטן, בו כיסא וגם שולחן.... בעיני הבית הוא המקום הבטוח ממנו אפשר לצאת ולחקור. ואליו אפשר לחזור ולהתחפר.  כשרק הגענו לפריז, הכול היה חדש ודבר ראשון למדתי את הלכות הבית. באיזה מטבח יש טוסטר אובן טוב, איך מתכוננים לבוא המנקה ואיך ומתי מחליפים מצעים. טרם הצלחתי להפוך את הספה למיטה. טוב שאני לא גרה לבד.

ועכשיו אני חוזרת הביתה. בפעם השנייה זה כבר קל ואני יודעת איך נראית הדרך הארוכה משדה התעופה למעונות. יש לי את המפתח בית ולחדר בארנק. ולמרות שהבית ריק, אני אכנס ואגיד "שלום בית!"
והוא יענה בצרפתית משהו שאני בטח לא אבין.

בית זה איפה שיש לי קופסאת עוגיות תוצרת בית.